וידוי

מאת רועי רוזן
להורדת המאמר בקובץ PDF

א.

“המילון מתחיל כשאינו מציע עוד את משמעותן של מילים אלא את פעולתן”, כך פותח ז’ורז’ בטאיי את הגדרת “חסר הצורה”.1 ברוח זו, הגדרת ה”וידוי” שאני מציע ללקסיקון למחשבה פוליטית היא פעולת הווידוי בסרט “הווידויים של רועי רוזן”. שלוש עובדות זרות שאינן מדברות עברית מגישות את הווידויים בגוף ראשון ובעברית באמצעות הקראת תעתיק של הטקסט לאותיות לטיניות. נוצרת פעולת דיבור, שמצד אחד אינה דיבור של אדם בשם עצמו, ומצד שני אינה גילום של תפקיד. אזור הדמדומים הזה, של זהויות נכפלות ומתנגשות באותו גוף וקול, סמוך לדיבוק בתיאטרון, לגירושי השדים בסרטי אימה, ולדיבור בלשונות (speaking in tongues) בהקשר הדתי והפרא-פסיכולוגי. הכפילות מתקיימת גם בתכניו של הווידוי, משום שהטקסט מובנה כיציר כלאיים בין מונולוג אפשרי של עובדת זרה ובין חשיפה מפוקפקת שלי. כך למשל, סצינה של ניקוי אסלה בבית של גבירה באזור השרון היא גם פנטזיה גברית מאזוכיסטית על היות אסלה לאותה גבירה.

ב.

רועי רוזן 1 מהדהדת בפרולוג לסרט את הכרזתו של ז’אן ז’אק רוסו בפתח הווידויים שלו: “אראה לרעַי בני התמותה אדם במלוא האמת של הטבע שלו. והאדם הזה – אני”.2 הקריסה הגלויה והישירה המופעלת מתוך כך היא של אופק הציפיות מווידוי המנכיח את הסובייקט כאמיתי, את הטקסט כמעיד על טבעו, כלומר על מהותו, ואת הדיוקן כמלא, כלומר שלם ולכיד (והאופק ההומני והאוניברסליסטי שלה מבטיח גם את היכולת לראות את האחר, מוכפף כמובן). במובן מסוים, העובדות הזרות נוכחות בסרט כפי שהן במציאות, ככוח עבודה ארעי בתשלום (המעסיק מפעיל לא רק את הדיבור אלא גם את הגוף: כוכבית בסליל הטֶלֶפּרוֹמפּטֶר הורתה לעובדות לחקות את התנועות שעשיתי אני מצדהּ השני של המצלמה). במובן זה, אקט הווידוי ביחס לעובדות מממש את ההגדרה הגרוטסקית שטבע רועי וגנר בערך שלו ל”מהגרות עבודה”, אפרופו הגדרתן על דרך השלילה: “אובייקט מיני שמתעניין ברומנטיקה ואמונה”.3 בה בעת, הווידוי כדיוקן של המתוודה, שנכתב מתוך שאיפה לדיוק תוכני ורגשי, מסולף וכושל מעצם תנאי הגשתו. הקריסה מתחוללת לא רק מתוך האי-תואם הכללי בין ההגשה לתוכן, אלא מתוך המוטציה שהטעויות מחוללות בטקסט (כך למשל, הצירוף “הגוויות הנרקבות” הופך בפיה של רועי רוזן 3 ל”הגבינות הנרקבות”, ו”דמעות של אימה” מומרות ב”דמעות של אמא”). ובכל זאת, אני מבקש לטעון שערך הממשות של הדיוקן אינו נשלל כשרועי רוזן 1, רועי רוזן 2 ורועי רוזן 3 מכריזות בתורן “אני רועי רוזן”, ושהווידוי אינו סותר את מורשת הווידוי, אלא רק מקצין את היחס החבוי בה תמיד בין הטענה לאמת ובין השקר, הבדיה והמניפולציה.

ג.

לווידוי מובנים שונים, לעתים סותרים, ובכל זאת, לכל מבע, ריטואל וחיזיון המכונה “וידוי” יש שני מאפיינים קבועים. ראשית, לווידוי יש מטרה תועלתנית: מישהו מפיק ממנו כוח ורווח, בין אם מדובר בהון רוחני, פוליטי, סימבולי או כספי. שנית, לווידוי יש תמיד ממד תיאטרלי וראוותני: תוקף הווידוי כרוך בהנכחה שלו (בין אם תיאטרון החשיפה הוא תוכנית טלוויזיה שבה אדם מתוודה על בגידותיו הסדרתיות, או תא וידויים שמופק בו וידוי דומה). אבל יש להפריד בין וידויים שמחלץ הווידוי ושולחיו מפיקים מהם תועלת, כנגד רצונו של המתוודה (הודאה תחת עינויים, משפטי ראווה), ובין מצב שבו המתוודה סוחט את הווידוי מעצמו ובעצמו. או אז, גם הסמכות המשעבדת הפועלת בווידוי וגם הבנת הראווה כמאפיין רצוי וראוי שלו הופנמו ואומצו על ידי המתוודה. אלה המצבים שהעסיקו אותי ב”הווידויים”, ואני גם סבור שאליהם אנו מכוונים כשאנו חשים את עצמנו בתרבות מוצפת בווידויים, בין אם נכוון אל שורשיו התיאולוגיים של הווידוי, לתפיסה הניצחת של הדיבור ה”אמיתי” כמאפיין הכרחי של זהות שלמה ואחדותית, ובין אם נחשוב על התפריט הבולמוסי של וידויים סנסציוניים שמגישה תקשורת ההמונים (הגירת הווידוי לאינספור מישורים גוררת את מישל פוקו לכתוב ש”האדם, במערב, הפך לבהמת וידוי”).4 בכל מקרה, הווידוי כרוך בהפנמת הכוח הסוחט (פוקו מנסח זאת כשאלה רטורית: “האם צריך לומר שאנו נמצאים בהכרח “בתוך” הכוח, שאין לחמוק מפניו, שביחס אליו אין מקום שהוא חוץ מוחלט”).5

ברוח האינפלציה בנוכחותו של הווידוי כסחורה, “הווידויים של רועי רוזן” מאורגנים כמופע בידור, עם אתנחתות מוזיקליות שבהם אנסמבל נשים מבצע שירים של גסיסה ועונג מאזוכיסטי. מעבר לכך, הווידוי מוצע כמארז הכולל תוספות מיוחדות (טריילר, קליפ מוזיקלי, “פספוסים”).

ד.

במבט ראשון, נדמה שהפשע או הפצע נמצאים בליבת הווידוי. למעשה, לווידוי יש בדרך כלל מניע אחר, ואילו הפשע והפצע הם הכלים להשגתו, ומכאן שהם סוג של כוח. כשאוגוסטינוס מספר על נעוריו המופקרים הוא מעורר הזדהות וגם מכביר תוקף על ההליכה אל מעבר להם, ואילו רוסו מצהיר כי וידוייו הם תוכנית ש”משתוגשם – איש לא יוכל לחקותה”.6 כלומר, מתוך החשיפה הנועזת של החולשה תנבע עוצמה חסרת תקדים. בתרבות העכשווית העיקרון הזה הועצם עד כדי אובדן הממד הרפלקטיבי, הביקורתי והאיכותי שלו. חשיפת הפצע כשלעצמה היא כבר-תמיד מכשיר מוחלט של צבירת כוח או תהילה. מכאן צריך להיות מובן שבסרט שלי, מופע הווידוי עצמו הוא אולי הפשע המרכזי המתגלה ומתגלם בו. אבל כדאי לזכור שבכך אין שלילה של זהות או של פצע, אלא מעין היפוך. במקום האמירה והמחווה הגסה ושאינה-במקומה הפולשת אל מצג הסובייקט כנגד רצונו, נפלטת האמת הכואבת כפלישה למופע מגונה, כנגד הרצון.7

הוידויים של רועי רוזן:

הוידויים של רועי רוזן – תעתיק

הטקסט שלהלן הוא תעתיק לאותיות לטיניות של תסריט בעברית. הטקסט הוקרא מטלפרומטר על-ידי שלוש מהגרות עבודה לא-חוקיות (רועי רוזן 1, 2 ו-3) שאינן דוברות או מבינות עברית.

המספרים המופיעים בסוגריים מרובעים הורו על מספר שניות של שתיקה וכוכבית המופיעה בסוגריים מרובעים הורתה להביט על רועי רוזן “האמיתי”, מעברה השני של המצלמה, ולחקות את מחוות גופו ו/או את הבעות פניו. באופן זה עקרון הבובה-מפעיל מורחב אל הגוף כמו גם אל הקול.

Prologue – Roee Rosen 1

sha-LOM. a-NI ro-EE ro-SEN.

ya-MAI sfoo-RIM.

mo-TI ka-ROV.

ha-SE-vel ga-DOL.

Ha-ke-e-VIM ka-SHIM.

Et Ha-MA-vet Lo im-NA da-VAR.

le-ma-a-SE, ka-ROV le-va-DAI she-ka-ET, kshe-a-TEM mit-bo-ne-NIM BI, goo-fa-TI KVAR nir-KE-vet ba-KE-ver [*]

E-loo mi-KEM she-sham-OO a-LAI, yod-EEM she-a-SI-ti kar-YE-ra shle-MA me-shka-RIM, sha-a-roo-ri-YOT, tmoo-NOT me-goo-NOT, ze-hoo-YOT bdoo-YOT. [3]

He-e-MAD-ti pa-NIM she-a-NI ei-NE-ni a-NI.

LO OD.

YESH la-a-SOT mi-YAD ET ha-da-VAR ha-ka-SHE ve-ha-a-mi-TI. A-TEM om-DIM lish-MO-a

ET

[3 – shout]: Ha-vi-doo-IM

[5 quietly]: shel ro-EE ro-SEN. [2]

Et-ROM la-ma-SO-ret ha-ne-he-DE-ret shel Augustine, Rousseau, Ha-moo-sa-FIM ha-ya-FIM.

Et-BA gam lee et ha-te-hee-LA she-me-ka-BE-let mee she-mar-A ba-ra-BIM Pe-ga o-TEN-ti.

Et-va-DE al shka-RIM, psha-EEM, har-a-LAT be-e-ROT, nee-VOON, sti-YOT [4]

A-sa-PER rak e-MET. [2]

A-TEM ti-ga-a-LOO.

a-TEM til-a-GOO.

Oo-LAI ta-ZEE-loo dim-A. [2]

Ze lo yi-hee-YE na-EEM, a-VAL ke-DAI le-hee-sha-ER [3]

Ze yi-hee-YE mo-FA she-EESH lo ha-GA me-o-LAM.

Ke-she-yoog-SHAM, ISH LO ya-HIN la-SHOOV a-LAV.

Ar-E le-re-AI bnei ha-tmoo-TA [3]

a-DAM [*]

bee-MLO ha-e-MET shel ha-TE-va she-LO.

Ve-ha-a-DAM ha-ZE

[2—shout]: a-NI [*]

לקריאת התסריט המלא ראו:

http://mafteakh.tau.ac.il/wp-content/uploads/2010/08/2-2010-02-A1.pdf

לקריאת טקסט התעתיק המלא ראו:

http://mafteakh.tau.ac.il/wp-content/uploads/2010/08/2-2010-02-A2.pdf

הערות

  1. Georges Bataille (1985), “Formless”, in: Visions of Excess, Selected Writings, 1927-1939. Allan Stoekl (Trans.), Minneapolis: University of Minnesota Press, p. 31.()
  2. נוסח זה הופיע בתסריט משום שביקשתי להימנע מאותיות עבריות קשות להגייה. הנוסח המקורי הוא “רוצה אני להראות לאחי בני האנוש אדם בכל אמיתות טבעו; ואדם זה הוא אני” (ז’אן-ז’אק רוסו (1999), הווידויים. אירית עקרבי (מתר’), ירושלים: כרמל, עמ’ 37).()
  3. רועי וגנר (2010), “מהגרות עבודה”. מפתח – כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית, גיליון 1, עמ’ 86.[http://mafteakh.tau.ac.il/2010-01/04]()
  4. מישל פוקו (1996), תולדות המיניות I, הרצון לדעת. גבריאל אש (מתר’), הקיבוץ המאוחד, עמ’ 43.()
  5. שם, 66.()
  6. רוסו, הווידויים, עמ’ 37.()
  7. ברוח זו הציע לאחרונה יורג הייזר להתייחס לסרט כ”מפעיל סינדרום טורט מהופך”. Jőrg Heiser (2010), “What is Appropriate? The Role of Art in Responding to the Holocaust”. Frieze, issue 130, pp. 92-97.()

תגיות:

תגובה אחת למאמר “ וידוי ”

  1. חלל עבודה לקסיקלי » וידוי on 13 בנובמבר 2011 at 4:42 pm

    [...] לקריאת מאמרו של רועי רוזן על המושג "וידוי" (מפתח 2) [...]

שליחת תגובה